בליל שבת, ט”ו סיוון, בשעה שחמש מאות איש בערך עמדו ע”י הכותל בתפילת שמונה עשרה, התפרץ ערבי לרחבה והחל לדחוף מתפללים. מעשיו הקימו מהומה והוא גורש. לא עברו מספר רגעים, וגשם של אבנים, ביניהן גדולות, החל ניתך על ראשי המתפללים. כולם ברחו באמצע שמונה עשרה ויהודי זקן אחד נפצע.

ביום שלישי, י”ט סיוון, בשעת תפילת ערבית שוב התחילו נופלות אבנים. המתפללים, כחמישים איש, נתפזרו בבהלה. הם פנו לשוטר ערבי שפגשו בדרך, וזה נתן להם עצה פשוטה מאוד: “לכו משם ולא ישליכו עליכם אבנים”. רבים הלכו גם לתחנת המשטרה ברחוב היהודים. גם שם פגשו בשוטרים ערבים, סיפרו את אשר קרה, וקיבלו תשובה קבועה וידועה: “יהיה טוב”. אולם למקום המעשה, לחקור ולדעת, לא ניגש אף אחד.

אירועים אלו מצטרפים מזמן לזמן. עושה רושם עגום, כי מלבד “אכיפת החוק” נגד ספסלים וזקנים ביום כיפור, אין לממשלה רצון להפריע לשכנים הערבים שעל יד הכותל במעשיהם.