על היום הלאומי שעבר ועל סוגיית הכותל:

בערב תשעה באב, עם שקיעה, נסגרו כל החנויות, בתי הקפה, הסוכות והקיוסקים. תנועת האבטומובילים והעגלות פסקה כמעט לגמרי ברחובות. תחנת החשמל של רוטנברג לא הדליקה את פנסיה, וברחובות היה חושך.

מאות אנשים: זקנים וצעירים (בהם הרבה חלוצים), נהרו אל בתי הכנסת לאמור קינות. כמעט כל בתי התפילה היו מלאים מפה לפה.

בבית העם בתל אביב, התכנסו כשבעת אלפים איש, להרצאות בענייני דיומא. מעל במה זו, יצאה הקריאה ליצור קרן לאומית לגאולת המקומות הקדושים, ובייחוד את הכותל שריד מחמדנו. קריאה זו מצאה לה הד רב בקהל. נהדר היה המחזה כשזרמו ההמונים מבית העם בשתיקה ומתוך כובד ראש.

כבכל שנה, נהרו גם בליל תשעה באב זה, אלפי אנשים מתחילת הערב אל הכותל המערבי. תהלוכת האבל ההמונית אל הכותל, שהולכת ונעשית מנהג ומסורת קבועה, יש בה משום הפגנה לאומית על הקשר ההיסטורי שבין האומה, על כל חלקיה, עדותיה ומעמדותיה, ובין מולדתה ההיסטורית.

רבבות מבני ישראל מכל החוגים והסוגים, זקנים וצעירים, חרדים וחופשים, אנשי החלוקה וחלוצים, נוהרים בליל החורבן אל השריד האחרון. עלו ירושלימה גם מערים וכפרים אחרים, ברובם צעירים. המונים זרמו אל הכותל עד שעה מאוחרת בלילה, וקהל רב סיבב את חומת העיר.

בשעה זאת של גילוי הרצון הלאומי, יש למחות על הזלזול במקום הקודש של האומה, גם לאחר הכרזת בלפור והמנדט על א”י לשם בניין הבית הלאומי לישראל.

בארץ הזאת, מגן החוק על מקומות הקודש של כל דת ועדה ושומר על רשותן וזכותן של אלה שלא יפגעו. יוצאים מן הכלל רק מקומות הקודש של ישראל. הללו אין החוק מגן עליהם, אין לעם ישראל זכות בעלים עליהם ואף אין חובת כבוד חלה עליהם. רבבות היהודים, שהולכים בליל החורבן לבקר את “כותל הדמעות”, צריכים להידחק ולהצטופף בסמטאות הצרות עד כדי סכנת נפשות, ובלבד שלא לעבור את גבול השכנים, “בעלי החזקה” על סביבת מקום הקודש….

נזכיר, כי רק בשבת האחרונה, “שבת חזון”, התנפלו שוב צעירים ערבים על תלמיד ישיבת “מרכז הרב” שהלך לכותל המערבי, ודרשו ממנו בקשיש. הצעיר המשיך הלאה מבלי לשהות ולשמוע לצעירים, ואלה הלכו אחריו, ודקרו אותו בעורף בסכין גדול וחד.

באותו מקום ובאותו יום, התנפלו הערבים האלו גם על חלוץ עובר לתומו, ופצעוהו בראשו באבן גדולה שזרקו עליו.

זה שנים שעם ישראל מחכה לפיתרון השאלה בדבר המקומות הקדושים שלו, והפגנתנו הלאומית של יום תשעה באב היא גם קובלנא והאשמה חריפה על קיפוח זכויותיה ההיסטוריות של אומה.